המומחיות שלנו

הצטרפות לניוזלטר

המוטו שלנו

"בהחלט אין לנו רישיון לשקר או לגנוב-למעשה, אנחנו מחויבים שלא לעשות זאת-אבל יש לנו רישיון לשמור סודות עמוקים ואפלים שחשיפתם היתה מועילה לציבור. יש לנו רישיון לפעול למען השגת תוצאות, שאנחנו יודעים כי מבחינה אובייקטיבית תהיינה לא צודקות אבל מבחינה סובייקטיבית יועילו ללקוחות שלנו. במובן זה המטרה מקדשת את האמצעים, כל עוד האמצעים אינם בלתי הולמים כשלעצמם". ("מכתבים לעורך דין צעיר", מאת פרופ' אלן דרשוביץ).

שימוש לרעה בהליכי משפט

א. עוולת הנגישה

 

בתי-המשפט מוציאים צווים זמניים שונים. למשל : צו עיכוב יציאה מהארץ. צווים אלו מוצאים פעמים רבות במעמד צד אחד, בדחיפות וללא בדיקה מעבר לבקשה להוצאתם.

יש חשש שיבוצע בהם שימוש לרעה.

 

לכן קיימת עוולת הנגישה (באנגלית - malicious prosecution ; תביעת זדון), המטפלת במקרים בהם התברר בדיעבד שהשימוש בהליך נעשה בזדון ובלא הצדקה.

 

סימן ח': נגישה.

60. נגישה.

      נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל - למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת - של הליך נפל, נגד אדם, בפלילים או בפשיטת-רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים.

61. סייג לתובענה על נגישה.

        על אף האמור בפקודה זו לא יהיה שולח או מעביד אחראי לנגישה שהתחיל בה שלוחו או עובדו, אלא אם במפורש הרשה או אישרר אותה.

 

1) סוגי ההליכים בהם עוסקת העוולה

 

סע' 60 נותן פתרון מצומצם בלבד לבעיה, שכן הוא עוסק רק ב2- סוגי הליכים :

                ·   הליך פלילי.

                ·   פשיטת רגל (לגבי אדם) ופירוק (לגבי תאגיד).

הרציונאל מאחורי ההגנה המיוחדת בהליכים אלו הוא שהללו יכולים לסכן את הקיום האישי (פלילי) או הכלכלי (פשיטת רגל ופירוק) של אותו אדם או תאגיד.

 

2) תנאים להתקיימות העוולה

 

                ·   העוולה בוצעה בזדון - קרי כוונה פלילית.

                ·   בלי סיבה סבירה ומסתברת - לא ברור למה הכוונה כאן, שכן אין פסיקה בנושא.

                ·   ההליך הסתיים לטובת הנאשם.

פ"ד המגדר נ' מ"י [1]
-  לא תתקיים עוולה אם הועלו נ' אדם מס' אישומים, והוא הורשע רק בחלקם.
-  עוולת הנגישה חלה רק על אדם פרטי ולא על המדינה ועובדיה.
-  ע"מ להוכיח זדון של עובד ציבור, יש להראות כי מטרתו לא הייתה מטרת החוק -
   הבאת הנאשם לדין.

                ·   בהליך הפלילי כמעט ואין בעוולה שימוש, שכן ברוב המקרים התובעת היא המדינה.
עפ"י הסיפא של סע' 60 לא מתאפשרת עילת נגישה על-יסוד פנייה לרשויות בתלונה (אפילו אם היה זדון). הסיבה לכך היא שלא להרתיע אזרחים מהגשת תלונות.
למעשה בהליך הפלילי נותרו רק מקרים של קובלנה (לשון הרע, תקיפה, הגנת הפרטיות).

ב. חוק העונשין

 

פתרון לחלק מהבעיות שנוצרו בעוולת הנגישה לגבי ההליך הפלילי מצוי בחוק העונשין :

 

סימן ו': פיצויים והוצאות

77. פיצוי.

      (א) הורשע אדם, רשאי בית-המשפט לחייבו, בשל כל אחת מן העבירות שהורשע בהן, לשלם לאדם שניזוק על-ידי העבירה סכום שלא יעלה על 61,000 שקלים חדשים לפיצוי הנזק או הסבל שנגרם לו.

       (ב) קביעת הפיצויים לפי סעיף זה תהא לפי ערך הנזק או הסבל שנגרמו, ביום ביצוע העבירה או ביום מתן ההחלטה על הפיצויים, הכל לפי הגדול יותר.

        (ג) לענין גביה, דין פיצויים לפי סעיף זה כדין קנס; סכום ששולם או נגבה על חשבון קנס שיש בצדו חובת פיצויים, ייזקף תחילה על חשבון הפיצויים.

78. חיוב בפיצוי דינו כפסק-דין.

       חיוב בפיצוי לפי סעיף 77 הוא, לענין ערעור הנאשם עליו, כפסק-דין של אותו בית-משפט שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו; בערעור על פסק הדין שהביא לידי החיוב בפיצוי מותר לכלול גם ערעור על החיוב.

79. הוצאות המשפט.

        הורשע אדם, רשאי בית-המשפט לחייבו בתשלום הוצאות המשפט, לרבות הוצאות העדים, בסכום שקבע בית המשפט; לענין ערעור ולענין סעיפים 66 עד 71 רואים הוצאות המשפט שחוייב בהן אדם לפי סעיף זה כאילו היו קנס.

80. הוצאות ההגנה מאוצר המדינה.

       (א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית-המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, בסכום שיראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור.

      (ב) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים.

      (ג) החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק דין בפלילים.

81. הוצאות ההגנה על המתלונן.

       (א) זיכה בית-המשפט את הנאשם לאחר שראה כי התלונה שגרמה למשפט הוגשה בקלות ראש או לשם קינטור או ללא יסוד, רשאי הוא לחייב את המתלונן, לאחר שנתן לו הזדמנות סבירה לטעון טענותיו לענין זה, בתשלום הוצאות הגנתו של הנאשם והוצאות התביעה, כפי שיקבע בית-המשפט.

       (ב) לענין ערעור על חיוב לפי סעיף קטן (א), דין המתלונן כדין נאשם שהורשע, ולענין גביית ההוצאות רואים את החיוב בהן כפסק דין של אותו בית-משפט שניתן בתובענה אזרחית לטובת הזכאי נגד המתלונן.

 

 

סע' 77 - ביהמ"ש המרשיע אדם יכול לחייבו לשלם פיצוי לניזוק (לא קשור לענייננו).

 

סע' 80 - אם נפתח משפט שלא על דרך קובלנה, וביהמ"ש ראה שלא היה יסוד להאשמה, רשאי ביהמ"ש לפסוק פיצויים. לא מדובר על פיצוי מלא. תקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר) קובעות סכומים מירביים. מדובר בסכומים מזעריים.

 

סע' 81 - אם זיכה בית-המשפט את הנאשם לאחר שראה כי התלונה שגרמה למשפט הוגשה בקלות ראש או לשם קינטור או ללא יסוד, רשאי ביהמ"ש לחייב את המתלונן בתשלום הוצאות המשפט של שני הצדדים. יש כאן יסודות קלים יותר מעוולת הנגישה לגבי המחשבה הפלילית. לא דרושה כוונה, אלא רק קלות ראש.
במקרה זה לא מוגבל הסכום, שכן מדובר על תשלום שאינו מאוצר המדינה, אלא מכיסו של אותו אזרח.

 

ג. סע' 32 לחוק סדר הדין הפלילי

 

סע' 80 לחוק העונשין עוסק רק במקרה של אדם שזוכה. מה קורה לגבי אדם שבוטל נגדו האישום ע"י הפרקליטות, או אדם שנעצר ולא הועמד לדין ?

 

סע' 32 לחוק סד"פ קובע לאנשים אלו פיצויים, וגם כאן הם מוגבלים בסכום ע"י אותם תקנות המוזכרות לעיל.

 

32. פיצוי בשל מעצר.

      (א) נעצר אדם ושוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום, ומצא בית המשפט שלא היה יסוד למעצר או שראה נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי האדם, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לו פיצו על מעצרו והוצאות הגנתו, בסכום שיקבע בית המשפט.

      (ב) נעצר אדם ושוחרר ומצא בית המשפט שהמעצר היה עקב תלונת סרק שהוגשה שלא בתום לב, רשאי בית המשפט לחייב את המתלונן, לאחר שנתן לו הזדמנות סבירה לטעון טענותיו לענין זה, לשלם למי שנעצר פיצוי על מעצרו והוצאות הגנתו, בסכום שיקבע בית המשפט.

      (ג) שר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי להתקין תקנות -

           (1) לענין ההליכים בבקשה לפיצוי לפי סעיף זה, בין לפני פניה לבית המשפט ובין בבית המשפט;

           (2) לקבוע סכומים מרביים לפיצוי לפי סעיף קטן (א).

      (ד) החלטת בית משפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק דין בפלילים.

 

 

ד. עוולת הרשלנות

 

בפ"ד גורדון ביצע ברק מהפך בנושא של שימוש לרעה בהליך. הוא דחק את עוולת הנגישה הצידה, תוך שהוא מאפשר שימוש חלופי, מוצלח וקל יותר בעוולת הרשלנות.

 

פ"ד גורדון נ' עיריית ירושלים[2]

כזכור, מדובר באדם שמכר את מכוניתו ובשל בעיות ניירת בעירייה המשיך לקבל עליה דו"חות ואף נאסר לאחר שלא שלם אותם, למרות שחזר והודיע לעירייה על טעותה שוב ושוב. העירייה טענה כי לא התקיימו תנאי עוולת הנגישה, שכן לא היה זדון אלא רק רשלנות שנבעה מחוסר סדר. בנוסף טענה העירייה כי בשל קיומה של עוולת הנגישה, אין אפשרות להגיש תביעה חלופית על רשלנות. השופט ברק לא קיבל את הטענה, ופסק כי מתקיימת כאן עוולת הרשלנות.

 

לאחר פ"ד גורדון קיימת סברה בקרב משפטנים רבים עי כל אדם שנעצר ללא הצדקה יכול להגיש תביעה על רשלנות. אין למעשה יותר צורך בנגישה.

 

מאז פ"ד גורדון הוגש מספר רב של תביעות על רשלנות במקרים כאלו. בכולם התפשרה המדינה עם התובעים, וזאת על-מנת שלא לקבל פ"ד תקדימי נגדה.

 

ה. ערבות על סעד זמני במשפט אזרחי

 

עניין זה אינו מוסדר בחקיקה, אלא הוא יציר הפסיקה בלבד. מקובל שכנגד סעד זמני המוענק במשפט אזרחי, נדרש המבקש לערבות, לשם כיסוי נזקים אפשריים לנתבע. זהו המקור היחיד לפיצוי בגין נזק הנובע מצו שיפוטי במשפט אזרחי, שלא עפ"י עוולת הנגישה. ערבות זאת תהא בד"כ ערבות עצמית[3] (למען התביעה), המגובה בערבות ממשית (צד ג' או נכס). מאז פ"ד ארנס מדובר בערבות בלתי מוגבלת בסכום, רק ההתחייבות האישית היא מוגבלת (שכן הייתה בעיה שגבול הערבות היה נמוך במקרים רבים מהנזק).

פ"ד ארנס נ' בית-אל[4]

שמגר נדרש לשאלה באיזו עילת תביעה מדובר. שמגר קבע כי עילה התביעה בגין הערבות אינה תביעה חוזית רגילה, שכן לא מדובר בהתחייבות חוזית רגילה. מדובר בדבר מיוחד במינו (שמגר לא פרט). זוהי התחייבות שלביהמ"ש קיימת סמכות טבועה לטפל במימושה.

 

פ"ד אב-לוי נ' פולירול[5]

פ"ד ארנס הותיר בעיה מסוימת לא מטופלת. לאחר שהסתיים הדיון בתביעה האזרחית, והוכח כי לא הייתה הצדקה להוצאת הצו הזמני. אין למי שהוצא נגדו הצו זכות לקבל את כספי הערבות. על אותו אדם להוכיח נזק, ולאחר מכן יוכל לגבותו מתוך הערבות (עפ"י סכום הנזק שיוכיח). בפ"ד ארנס קבע שמגר כי אותו שופט שניהל את הדיון עד כה חייב להמשיך מייד בתביעה לקבלת פיצוי בעד הנזק מהצו הזמני.

 

קיימות מספר מגרעות לשיטה זו :

   ·   חריגה מסדרי הדין האזרחי, שהם בגדר אלתור בתביעה כזו. הדבר מרע גם לצדדים, שאינם יודעים כיצד עליהם לפעול ולמה עליהם להתכונן.

   ·   חוסר הגיון מבחינת סדר העדיפויות של ביהמ"ש - תביעה זו זוכה לעדיפות על-פני כל התביעות האחרות המחכות לטיפולו של ביהמ"ש.

 

בשל הבעתיות שנוצרה קיימות שתי דרכים חלופיות :

 

1) עשיית עושר ולא במשפט

 

פ"ד פלאימפרט נ' ציבה גייגי[6]

דובר במקרה של חשד להעתקת תרופה. במחוזי ניתן צו האוסר על שיווק התרופה (השופטת דורנר). רק כאשר הגיע המקרה לעליון נהפכה הפסיקה, והשופטים הכריעו שלא הייתה כאן העתקה. משך הזמן בו לא שווקה התרופה היה 5 שנים. החברה הנפגעת תבעה על עשיית עושר ולא במשפט. טובת ההנאה שהושגה היא הבלעדיות בשוק. הנזק הוא בשווי של פלח השוק של החברה הנפגעת. ביהמ"ש העליון הכיר בתביעה זו והעניק פיצויים.

 

שיטה זו היא טובה רק כאשר יש טובת הנאה, ויכולת לאמוד את הנזק. למשל במקרה של יצרנית כוסות, שכמוהן יש עוד הרבה בשוק לא ניתן לאמוד את הנזק ולכן גם לא לפצות.

 

2) עוולת הרשלנות.

בפ"ד ארנס פסל שמגר את השימוש בעוולת הרשלנות בלי לנמק.

 

 פסקי-דין מרכזיים העוסקים בסוגיה

 

פלאימפורט נ' ציבה-גייגי[7]

המשיבה קיבלה בביהמ"ש המחוזי צו מניעה כנגד המערערת, האוסר עליה הפצה של חומר הדברה מסוים עקב הפרה של פטנט. כעבור כמה שנים בוטל הצו ע"י ביהמ"ש העליון.

המערערת דורשת קבלת פיצוי בגין תקופה זו, לאור עשיית עושר בלתי מוצדקת של המשיבה, שכל הלקוחות הפוטנציאלים פנו אליה..

 

זוסמן :

   ·   הדין מחייב ציות לפסק דין של ערכאה מוסמכת, ואפילו אם הוא מבוטל בהמשך, לא ניתן לתבוע פיצוי נזיקי בגין תוצאות שנבעו ממנו.

   ·   ככלל פסק דין מוטעה ניתן לביטול, אך אינו בטל מעיקרו.

   ·   בניגוד לעילה הנזיקית, עילה של עשיית עושר ולא במשפט בעקבות פסק דין מוטעה אפשרית ואין כל מניעה לקבלה.

   ·   ולראיה - כאשר בימ"ש פוסק תשלום חוב, קיימת חובה לשלמו. באם בערעור מתהפכת ההכרעה, ברור שמקבל החוב יצטרך להשיבו.

   ·   במקרה זה יש מקום לנקוט בצעד של השבת רווחים למערערת:
* מכוח דיני עשיית עושר יש לפעול להשבת המצב לקדמותו.
* המערערת נפגעה בזכות קניינית - המוניטין העסקי שלה.

   ·   משיקולי יושר אלה, יש לקבל את הערעור, ולדון בתביעה לגופה.

 

י' כהן :

   ·   גם אם אין מקום לפגוע כי מדובר בפגיעה בזכות קניינית, אין כל מניעה להרחיב את דיני ההשבה גם למקרים כגון זה.

 

ח' כהן :

   ·   החבות להשיב את שהתקבל בעקבות פסק דין מוטעה איננה נזיקית (שהרי המרוויח לא פעל במזיד), אלא מכוח חובת ההשבה של המצב לקדמותו (במשפט העברי, הוכרה בעבר אפשרות שהדיין שנתן את הפסק המוטעה יהיה חייב בנזיקין כלפי הניזוק).

   ·   מעצם היות פסק דין "זמני" ונתון לערעור עד שיהפוך לחלוט, הרי שגם הזכויות הנובעות ממנו זכאיות למעמד דומה.

 

ארנס נ' "בית אל - זכרון יעקב"[8]

המערערים הגישו תביעה לצו מניעה כנגד עבודות בניה שביצעה המשיבה. הענקת הצו הותנתה בהפקדת ערבות כספית של המערערים בידי ביהמ"ש, לשם כיסוי תביעה נזיקית אפשרית של המשיבים. המשיבים הגישו תביעה למימוש הערבות, בטענה כי הערבות מייצגת הסכמה מכללא של המערערים לכסות את נזקיהם הכספיים, כפי שהם נגרמו מהפסקת העבודות. לטענת המערערים, ערבות שניתנה במסגרת פעולתו השיפוטית של ביהמ"ש איננה יוצרת מחויבות למתן פיצוי בגין נזקים שנגרמו עקב החלטות של ביהמ"ש.

 

שמגר :

   ·   צו זמני מוענק כאקט לשרות האינטרס של התובע, תוך הקפאת המצב הקיים.
כאיזון, לשרות האינטרס של הנתבע, מחויב התובע בתשלום ערובה, לשם כיסוי נזקים צפויים של הנתבע, אם התנאים יצדיקו זאת.

   ·   שימוש בעוולת הנגישה (סעיף 60 לפקודה) אינו רלבנטי לתביעה אזרחית כגון זו, משום שהעוולה מתייחסת רק למקרים של הליך נפל הנעשה בזדון ונוגע לפלילים, פשיטת רגל או פרוק.

   ·   על מנת לגבש תביעת נזיקין בגין רשלנות, יש להוכיח כי ההליך היה נגוע לפחות בהיעדר תום לב.

   ·   קיום ההתחייבות הנובעת ממתן הערבות נובע מקיום חיוב של ביהמ"ש הניתן מכוח סמכותו הטבועה.

   ·   בהתאם לנוסח ההתחייבות, באם מתמלאים התנאים לקיומה, יש לאכפה כפי שניתן לאכוף כל חיוב מטעם ערכאה שיפוטית.

   ·   על מנת לפשט את גיבוש עילת התביעה למימוש הערבויות מומלץ לנקוט האחת משתי דרכים:
* לעגן בחוק את החיוב מכוח החלטת ביהמ"ש כעילת תביעה.
* לחדד את לשון ההתחייבות, תוך שביהמ"ש הדן בתביעה יאמוד את הנזקים תוך היקש
   מדיני הנזיקין.

אלון :

   ·   מסתייג מהקשה ישירה של רמת הנזק המלא מדיני הנזיקין. ייתכנו מקרים בהם ראוי להפחית את מידת הפיצוי בו יחוב התובע. ראוי לפיכך להותיר את קביעת שיעור הפיצויים לשיקול דעתו של ביהמ"ש, ולא לכבלו לדיני הנזיקין הקשיחים.

 

שתי הדרכים העומדות בפני ביהמ"ש לחילוט ערבות בהתאם לפ"ד:
* להביא בפני ביהמ"ש שנתן את הצו ראיות לנזק, ולבקש לכסותו באמצעות הערבות.
* לצאת בתביעה חדשה על יסוד עילה של חיוב מכוח הנחיית ביהמ"ש, תוך הוכחת נזק. ההכרעה לעניין גובה הנזק שישולם מתוך הערבות נדונה בפרטנות לגופה, על יסוד ההנחה לפיה נטל הוכחת הנזק וגובהו הוא על התובעת.

 

המגדר בע"מ נ' מ"י[9]

בעקבות חיפוש מטעם המכס במשרדי התובעת, נעצר התובע לחקירה במשטרה בחשד לעבירות שוחד ותרמית. המעצר נמשך לאחר מספר הארכות 16 יום. במקביל הקפיאו הנתבעים סחורה של התובעת שנמצאה במחסני המכס. התובעים טוענים כי הפעולות בוצעו מתוך זדון, חוסר תום לב, חריגה מסמכות ורשלנות. התביעה הנזיקית מתבססת על עוולות נגישה, עיכוב מטלטלים שלא כדין ורשלנות.

 

השופטת אבנור :

   ·   נגישה: פתיחה או המשך של הליך נפל בזדון, ללא סיבה סבירה, בענייני פלילים, פשיטת רגל או פירוק.

   ·   נדרש להוכיח כי ההליך חיבל באשראי, שם טוב או חירותו של התובע, והסתיים לבסוף לטובתו.

   ·   אם ההליך הפלילי בגינו מועלית התביעה הינו המעצר - הרי שלא הסתיים לטובתו של התובע, משום שהוצא כנגדו צו מאסר.

   ·   אם ההליך הפלילי המדובר הינו המשפט, הרי שגם הוא לא הסתיים לטובתו של התובע.

   ·   לא ניתן להפעיל את סעיף הנגישה על מקרה בו הועלו כנגד אדם מספר אישומים, והוא הורשע רק בחלקם.

   ·   עוולת הנגישה חלה רק כלפי אדם פרטי, ולא כלפי המדינה ועובדיה:
* אין מקום לתביעת עובד מדינה בגין פעולה שעשה במסגרת תפקידו כדין (בעוד שאין
   הדבר כך לעניין רשלנות).
* הסעיף עצמו קובע כי מסירת מידע לרשות (הפועלת כדין) אינה עילה לעוולת נגישה.
* אלמלא כן, הפעלת המשפט הפלילי ע"י הרשויות הייתה נפגעת.
* חסינות עובדי המדינה מכוח סע' 7 לפקודה (אלא אם יוכח שפעלו בזדון, שלא כדין).

   ·   על מנת להוכיח זדון של עובד הציבור אין די להוכיח כי היה מודע לכך שאין לו די ראיות לעניין חלק מן האישומים אותם הוא מעלה. יש להראות כי מטרת עובד המדינה לא הייתה מטרתו של החוק - הבאת הנאשם לדין.

   ·   חיזוק להיעדר עילת תביעה נזיקית עולה מחוק העונשין, וחוק סדר הדין הפלילי :

   ·   הם מסדירים פיצוי נקוב לאחר זיכוי במשפט, ולאחר שחרור מבלי שהוגש כתב אישום.

   ·   במקרה הנדון לא מתגבשת העוולה משום ש :
* ההליך לא הסתיים לטובתו של התובע.
* לא הוכח זדון מצד המדינה.

   ·   לעניין רשלנות : שימוש של הרשות בשיקול דעת, אפילו מוטעה, לא יהווה עילה ברשלנות. אפילו שיקול דעת המופעל מתוך זדון אינו חורג מגדר המשפט המנהלי אל דיני הנזיקין.

 

דב אלון נ' מ"י[10]

במסגרת החלטה שיפוטית מוצדקת הוסיף השופט המחוזי הערה : "משום שמן העניין הנדון נודף ריח של טורדנות, והוא גרר כבר 3 דיונים בבג"צ, לא יתברר עוד העניין הנדון בביהמ"ש השלום או המחוזי במחוז שיפוט זה".

 

ח' כהן :

   ·   החוק מאפשר גם לטרדנים זכות גישה לבתי המשפט, ושופט לא יכול על דעת עצמו לנעול בפניהם את שעריו, בהיעדר סמכות לאקט מעין זה.

   ·   הסמכות להגבלת מטריד, מכוח החוק, מוגבלת ל :
* הפסקת דיבורו של בעל דין מטריד בדיון.
* למחוק מכתבי טענות של צד חומר טורדני.
* להתעלם מטענות ומסמכים שיש בהם משום הטרדה גרידא.

 

עיריית ירושלים נ' גורדון[11]

המשיב מכר מכוניתו, ורשם את ההעברה כדין במשרד הרישוי. עקב טעות של המערערת המשיכו להפנות דו"חות בגין עבירות של הרכב אל המערער. על אף כי המערערת הייתה מודעת למצב, ולאפשרות שיופנה צו מעצר כלפי המשיב, לא מנעה בפועל את התהליך שהוביל למעצרו בפועל, ולתשלום קנס בלתי מוצדק על ידיו.

 

השופט ברק :

   ·   אין מניעה כי אינטרס מסוים יוגן במקביל הן ע"י עוולה פרטיקולרית (דוגמת נגישה) והן ע"י עוולת מסגרת רחבה כגון רשלנות.

   ·   כאשר לא מתקיים יסוד כלשהו של עוולת הנגישה, יתכן שיהא מקום לגיבוש עוולות אחרות כגון רשלנות או לשון הרע.

   ·   הפיצויים הנקובים בסעיף 80 לחוק העונשין אינם מונעים הגשת תביעה נזיקית בגין התרשלות.

   ·   כמו כל גורם מזיק אחר, גם הרשות מחויבת בסטנדרט זהירות סביר למניעת נזקים.

   ·   עובדה זו נכונה לכל סוגי הסמכות (חובה/שק"ד צר/שק"ד רחב) אותם מפעיל המינהל.

   ·   דווקא קיום סמכות סטטוטורית מחייב את הרשות בחובת זהירות מושגית.

   ·   אין ספק כי פסק דין עשוי לגרום לנזק, גם כמשמעותו בפקודת הנזיקין. ביצוע פסק דין מחוסן בכל זאת מפני תביעה נזיקית לאור החסינות המוקנית לאקט זה מפורשות בחוק.

   ·   עם זאת, אין מניעה מלהגיש תובענה נזיקית (רשלנות, נגישה) כנגד מעשה נזיקי שגרם להשגת אותו פסק דין.

 

פולירול בע"מ נ' א.ב. לוי בע"מ[12]

התובעת התחייבה חוזית לספק לנתבעים 3 משלוחים של מגיני שמש למכוניות במכולות, לצרכי יצוא. לטענתם המשלוח הראשון שנשלח לארה"ב היה פגום. הם עתרו לקבלת צו שיאפשר להם לבחון את המשלוח השני טרם שליחתו, וזאת על מנת למנוע מהם את הנזק הכרוך בפרעון כתב אשראי שנועד להפרע עם שליחתו. מתן הצו הותנה החתימה על ערבות. בעקבות חתימת הערבות, התובעים השיבו את המכולה למפעלם, מבלי להניח לנתבעים לראותה, ותבעו לחלט את הערבות לאור ההלכה שהוטוותה ב"ארנס".

 



[1]  ת"א (ת"א) 1690/81  המגדר נ' מ"י  פ"מ תשמ"ג (א) 177.

[2]  ע"א 243/83  עירית ירושלים נ' גורדון  פ"ד לט (1) 113.

[3]  המונח ערבות עצמית או ערבות אישית הינו שגוי. לא יכולה להיות ערבות שכן אדם אינו יכול להיות ערב לעצמו. מדובר על התחייבות אישית או עצמית.

[4]  ע"א 732/80  ארנס נ' בית-אל  פ"ד לח (2) 645.

[5]  ת"א (ת"א) 1388/90  אב-לוי נ' פולירול בע"מ  (לא פורסם).

[6]  ע"א 280/73  פלאימפרט נ' ציבה גייגי  פ"ד כט (1) 597.

[7]  ראה הערה 169 לעיל.

[8]  ראה הערה 167 לעיל.

[9]  ראה הערה 164 לעיל.

[10]  ע"א 183/79  דב אלון נ' מ"י  פ"ד כט (2) 124.

[11]  ראה הערה 165 לעיל.

[12]  ראה הערה 168 לעיל.

הנני מסכים לקבל פרסומים.

מידע שימושי לעובד ולמעביד
נתון
ש"ח
יום הבראה - מגזר פרטי
378
יום הבראה - מגזר ציבורי
427
תקרת החזר הוצאות נסיעה ליום
26.40
שכר מינימום לחודש
4,650
שכר מינימום יומי-5 ימים בשבוע
214.62
שכר מינימום יומי- 6 ימים בשבוע
186
שכר מינימום לשעה
25

תגיות נפוצות